<h1>ספר התרומות שער נ"ז חלק ב'</h1>
<h2>דף קסח.</h2>
והיכא ששטר חוב נמחק או נטשטש ואין רשומו ניכר כיצד מתנהגין הב"ד לקיימו ובאיזה דרך מקיימים אותו על זה גרסינן בבתרא פרק גט פשוט שט"ח שנמחק או נטשטש אם רשומו נכר כשר. וכן הלכתא. והמתיירא שמא ימחק כל כך שטרו שלא יהא נכר רשומו ויפסל תקנתו כך היא, שקודם שימחק יעמיד עליו עדים כדי שיראו כל מה שכתוב קודם שלא יהא רשומו נכר, וכשיהיה לו פנאי מביאו לפני ב"ד וב"ד יראו חתימת העדים שלא נמחקו עדיין ויקיימוהו עם העדאת העדים שיעידו בפניהם מה היה כתוב בו. וכן פירש הראב"י ז"ל והכי איתא במשנתנו, כדתנן מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד והם עושין לו קיום איש פלוני בין איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו וקורעין את הראשון, כך שנינו [במשנת] פרק גט פשוט. ודבר זה פירשו הרמב"ם ז"ל [מלוה פכ"ג הי"ב] בא לב"ד ועושין לו קיומו כלומר כותבין לו נוסחת אותו שטר ואומרים שטר היה לזה ונמחק אלא שהיה רשומו ניכר וזהו נסחתא ופלוני ופלוני עדיו, וכותבין בו זמנו של הראשון. ותו שנינו (במשנתינו) ואם כתבו בו והוזקקנו לעדותן של ראשונים ונמצאת מכוונת גובה ואינו צריך להביא ראיה, ואם לאו צריך להביא ראיה. ופירש ן' מיגש ז"ל אם כתב בזה השטר שכתבו לו ב"ד בקיומו של השטר הנמחק הוזקקנו לעדותן של עדות פלוני חקרנו אותה ונמצאת עדותן מכוונת גובה בשטר זה שכתבו לו ואין אנו מצריכין אותו קיום אחר, שהרי העידו הב"ד שחקרו הכל כשהעתיקו השטר המחוק וקיימו אותו קיום. ואם לא כתוב בו כך כשהלוה טוען ואומר להד"מ אי נמי טוען טענה אחריתי שהיא מועלת כשאין שם [שטר] ואינה מועלת כשיש עליו שטר צריך המלוה להביא ראיה על העדים הראשונים שהיתה עדותן והם חתמוהו, ובכך יהיה השטר ותקונו, ואין משגיחין לטענת הלוה, ע"כ. והראב"י פירש שנמחק שטר חובו כגון שנפלו מים על הטופס ולא על חתימת העדים מעמיד עליו עדים קודם שלא יהא רשומו נכר שיראו מה שכתוב בו והעדים לפני ב"ד וב"ד יראו חתימת העדים ויקיימוהו עם העדת העדים שיעידו בפניהם מה שהיה כתוב בו, ע"כ. ומסתברא דהיכא דכתבו ב"ד והוזקקנו לעדותן של אלו ונמצאת מכוונת דאמרן שהוא כשר וגובה בו צריך שיכתבו בו וקרענוהו לההיא שטרא דאטשטש, וכדאמרינן [קס"ט ע"א] גבי טרפא כל טרפא דלא כתיב בה קרענא לשטרא לאו טרפא הוא, והא נמי דכוותא היא, דכיון דכשר וגובה בו הרי יש לחוש לדילמא טריף והדר טריף. ומכאן אנו למדין להטפיס כל שטר שאינו שט"ח כדנהוג עלמא למעבד, דמה לנו מטפיס משום טעם נמחק מה לנו אם מטפיסין אותו ב"ד על דרך אחרת, בכל ענין יש לנו להטפיס וכשר. והוא שיהיה שטר מכר או שטר מתנה או שאר שטר שאינו עומד לפרעון זהו שמטפיסין ב"ד בכל ענין הצריך, ואע"פ שאין קורעין הראשון, שהרי אינן עומדין לגוביינא. [אך] צריך לדקדק ולדעת אם יש בהן אחריות נכסים. ואין להטפיסו עד שיכתבו ב"ד בשטר הטפסתה לישנא דמינכר דמשטר אחר שהיה כתוב וחתום כראוי באחריות הטפיסוהו, דתו ליכא למיחש לדילמא טריף והדר טריף, שהרי ב"ד יחושו לדבר ולא יטרפו בו עד שיצא הראשון לפניהם ויקרעו את שניהם או יכתבו בפירוש שטרא דנן לא הטפסנוהו לגבות מבני חרי ולא ממשעבדי ולא כתבנוהו אלא להעמיד שדה זו ביד פלוני הלוקח כדי שלא יוציאוהו מידו לא המוכר ולא יורשיו, או יקרעו הראשון ושוב אין צריך דבר אחר וכו', כדאיתא התם בפרק גט פשוט דאמרינן אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו דחיישינן לדילמא טריף וכולה מילתא כדאיתא התם, אבל בהטפסת שט"ח כגון שנמחק או נטשטש הרי אלו יקרעו הראשון או יזהרו שלא יכתבו בהטפסתם הוזקקנו לעדות השטר ונמצאת מכוונת, אבל על דרך אחר לא, שהרי יש כאן לחוש לדילמא תבע והדר תבע להאי, א"נ טריף והדר טריף. ויש מן המורים הראשונים ז"ל שהורו שאם הלוה במדינת הים והמלוה חושש שמא יוליך שטר חובו בידו שלא יאבד אותו בדרך בא לב"ד ומטפיסין אותו אות באות תיבה בתיבה והוא יניח שטר חובו ביד ב"ד זה שמטפיסין אותו לו, וב"ד של אותו מקום מודיעין לב"ד שבעירו של מלוה שכבר נפרע הוא מחובו, והב"ד שמחזיקים בשטר החוב הראשון קורעין השטר שבידם. ואם נאבד השטר כשהלך לבעל חובו וידוע הדבר בעדים חוזר לפני ב"ד ומחזירין לו את השטר ולכשיודיע להם בעדים שפרע קורעין אותו שטר, אבל על דרך אחרת אין מטפיסין שט"ח. וכן סברת הראשונים ז"ל.
<h2>דף קע:</h2>
ויש לברר לוה שטען על אותו שטר שני שעשה הב"ד פרעתיו מה דינו אחר שאין בידו שטר חובו הראשון. על זה פסק הראב"ד שאין יכול לטעון פרעתי, כדגרסינן [ב"מ י"ז ע"א] הטוען אחר מעשה ב"ד לא עשה ולא כלום, והעמידה הרב כגון מי שנמחק שטר חובו והעמיד עליו עדים ובאו לב"ד, דכל מעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא בידיה דמי. וכן הטוען אחר מעשה ב"ד כגון מי שפרע מקצת חובו וכותבין לו ב"ד מזמן הראשון [ב"ב ק"ע ע"ב], ואע"ג שגוף השטר שעשה לו הלוה אינו קיים אעפ"כ אינו יכול לטעון פרעתי. גם כתב הראב"ד ז"ל ולא עוד אלא שדינו כדין שטר שכתב על עצמו הלוה בין לטענת פרעון בין לשעבוד לקוחות, ואף אם תבע חברו ע"פ ונתחייב לו בדין ולא היה בידו לפורעו וכתבו לו מעשה ב"ד אם טען אחר כך פרעתי אינו נאמן וגובה מן הלקוחות בשטרו [לכל דבר ודבר], ע"כ. ומסתברא מקבלי עדות שקבלו עדות מעדים שהעידו שזה לוה בפניהם מנה, אם בלא קנין ולא אמר כתובו אין לב"ד לכתוב אותו עדות בשטר, דכמעשה ב"ד דמי ותו לא מצי למטען הלוה פרעתי, ולפיכך אין לחתמו להם, שלא לעשות ממלוה ע"פ מלוה בשטר. ודע והבן כי זה שפסקנו בענינין הללו של מעלה שמחדשין את השטר וכותבין שטר שני דוקא ב"ד אבל עדים החתומים בראשון אין להם לחדשו כלל, ואע"פ שנמחק בפניהם ויוצא מתחת ידי מלוה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל וז"ל, מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק מעמיד עליו עדים ובא לב"ד והן עושין לו קיומו, אבל עדי השטר עצמן אין כותבין לו שטר אחר אע"פ שנמחק בפניהם אבל ב"ד עושין לו קיום, ע"כ. ולא תיקשי לך מאי אירייא משורף שטרותיו של חברו דמקשי לן התם [ב"ק צ"ח ע"ב] היכי דמי או דאיתנהו לסהדי ליכתבו ליה שטרא אחרינא, דאיכא דמפרש שהעדים החתומים בעצמן אם הם ראו שנשרף הם כותבין לו שטר אחר אפילו מזמן ראשון. ועל פירוש זה כתב הראב"ד ז"ל דליתיה עיקר, דהא קי"ל דעדים שעשו שליחותן אין חוזרין לעשותו פעם אחרת בשום שטר של גוביינא, לא מזמן ראשון ולא מזמן שני. אלא שר"ל שיעידו בב"ד והם יכתבו לו מזמן ראשון, ע"כ. ולא תיקשי לך ההיא דגטין פרק האומר [ס"ג ע"ב] גבי ההוא עובדא דהוו קרו ליה נפאתא ואזול סהדי וכתבו תופאתא, ופסק רב נחמן עלה כותבים ונותנים אפילו מאה פעמים, דהתם מיירי בשלא כתבו גיטא מעליא כהוגן אף שלא הגיע עדיין לידה, ובודאי לא אמר להו כתובו ואנחו בכיסיכו אלא כבר עשאם שליח ליגע עצמם ולכותבו כמה פעמים עד שיגיע גט לידה, אבל הכא דכתבו כבר שטר כהוגן וכתקון ומסרו לידיה איך יעשוהו פעם אחרת. כל שכן בההיא דגט פשוט [ב"ב קע"א ע"א] דקתני מי שפרע מקצת חובו עדים מקרעים את השטר וכותבים לו שטר אחר, הא לא איתוקם, ואסיקנא התם דאין עושין שליחותם פעם אחרת כי אם בשטר מתנה או שטר שאין בו אחריות נכסים.
